הנה כמו זר נחשב יבא שלמה ללמדנו מה שכתוב בתורה שהנודר לא יאחר לשלמו ולא עוד אלא שחוזר ואומר את אשר תדור שלם וגם מה חדוש הוא שטוב לו שלא ידור משידור ולא ישלם שהרי עבר על לאו שע"כ הוצרך רבי מאיר לפרש שהוא מקושר אל סוף פסוק הקודם את אשר תדור שלם ועם שתשלם טוב אשר לא תדור כמפורש פ"ק דנדרים וגם אומרו אין חפץ בכסילים ושני כתובים הבאים אחרי אלה משוללי הבנה איך יאמר על הרואה מדת הדין באה לפגוע בו ורואה יסורין הממשמשין ובאין ונודר כך וכך לצדק' הוא כשתדור נדר לאלקים הוא מדת הדין שבאה עליך אל תאמר עד אחר זמן שאראה עצמי ניצול בעצם מאותה הצרה אז אשלם נדרי כ"א מיד טרם ראותך ההצלה בעצם תשלם ולא תאמר הלא חפצי לקיימו ודי לי החפץ בלבי ואקיימנו אחר ההצלה כי אומדן דעת הוא כי לזה כיוון כי הלא אין חפץ בכסילים כי אלו היה בא הנדר שלא על חטא היית מאחר עד שלש רגלים אך זה באה על שהיית כסיל חוטא שנכנס בך רוח שטות שעל היותה מדת הדין באה לפגוע בך ולסלק חרון אף אין מספיק לך היות לך חפץ טוב לקיים עד אחר ההצלה בעצם וזהו כי אין חפץ בכסילים כ"א מיד אשר תדור שלם וש"ת הלא לא יבצר מהיות לי איזה זכות במה שנדרתי כיון שחפצי להשלים אחרי ראיתי תיקון צרתי דע לך כי טוב היה לך שלא תדור משתדור ולא תשלם כשנדרת וע"כ אני מזהירך אל תתן את פיך במה שתדור בפיך לחטיא את בשרך והוא כי הנה דרכו יתברך שמכה בקל תחלה כענין המצורע מתחיל בנכסים בבית בבגד ואח"כ בבשרו ובצרות איוב במקנה ואח"כ בבנים ואח"כ על עצמו ובשרו ועל דרך זה בהיות איש חושש פן יביא יסורין עליו לא יחוש יבואו תחלה רק על הנכסים ולהינצל מזה נדר לאלוקים וכשאינו מקיים מוסיף חטאת על חטאת וע"כ יקרנו במי שלוקה בממון וכשאינו שב לוקה בגופו כן כששונה בחטא ומה גם אם עובר לאו דשכיחי עניים או שעברו שלש רגלים כי אז תחת מה שהיה ראוי ילקה בממונו הוא לוקה בגופו מיד ועל זה אמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך שע"י נדר תחסיר ותזיק בשרך שתלקה בגופך ואומר לחטיא ל' חסרון כד"א ובני שלמה חטאים ולא יחטיא כדעת המפרשים ובראותך נלקה בבשר תחלה תאמר לפני המלאך המשחי' בך כנודע כי העבירה נעשית מלאך משחית והוא המיסר כד"א ותמוגגנו ביד עוננו או לוקה ע"י מלאכים מיוחדים להשחית באף וחימה וכו' ונקרא מלאך כמ"ש בדוד כראות את המלאך ומשחית בעם והנה ידוע כי בהנתן רשות למשחית אינו מדקדק בכיון כאשר בהיות על ידו יתברך כענין כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין וכז' כן עד"ז אל תאמר בפני המלאך המיסרך כי שגגה היא ביד המלאך שמכה בבשר תחלה ואינך ראוי לכך למה יקצוף האלקים על קולך וחבל גם את מעשה ידיך הם הנכסים ונמצאת לוקה בזה ובזה ואם תאמר נא ישראל מה אעשה ויעצת אותי שלא אדור נדר בצרתי אם לא שאשלם מיד ואם אחלום חלום יבהילני או הוראת הוברי שמים אשר לא טובות או דברים הרבה כאלה ולא אדע לתקן אם לא ע"י נדרים ואתה קורא תגר על מדה זו. כ"א בשלם מיד אל תשית לב אל הנדרים כי ברוב חלומות אשר תראם נגדך והבלים של אותו' הוברי שמים הנקרא מהנבי' הבלי הגוים וגם דברים הרבה כיוצא באלה כי את האלקים ירא כי תשוב מכל מעשיך או מיראת ה' אשר תדור מהרה שלם:
אמר אם תראה עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ איך יחפוץ אלקי עולם בזה ואיך יקיים העולם בנגוד הדברים המקיימים את העולם שהוא על הדין ועל האמת ועל השלום כי ע"י עושק אין שלום ועל גזל משפט וצדק אין דין ואין אמת ומה שלא תתמה הוא כי גבוה וכו' והוא כי הנה יש מדת אלקים והוא דין ויש מדת ה' והוא רחמים וקיום העולם בהיותנו בלתי ראוים הנה הוא ע"י שיכבשו רחמיו את כעסו או מדת חסדו למדת הרוגז כדעת חכמי האמת על פסוק ואל זועם בכל יום שמדת אל זועם וכובש את מדת הדין וזה יאמר תדע למה מתקיים העולם בהיות עושק בקרבו הלא הוא כי הגבוה שמעל גבוה הוא השומר ברחמים הוא מדת רחמים שעל מדת הדין לכבוש רחמיו את כעסו ואל תטע' באומרו גבוה מעל גבוה שגבוהים המה הב' מדות הנזכר בטבע כל דבר גבוה שרחוק יהיה מהדבר השפל כגבוה שמים על הארץ אך לא כן ב' שמותיו יתברך אלה כ"א גם שהם גבוהים הם עליהם ממש של עושק ושל רש כי מלא כל הארץ כבודו והוא הרואה והדיין ולא מהפרדו מעל הארץ לא יפקיד על עושק ורש וכו' והטעם שהוא יתברך מרחם עם היות עושק רש וגזל משפט הוא כי ויתרון ארץ וכו' והוא כי הנה ארז"ל בב"ר על פסוק אדם ובהמה וכו' שהוא מה שסיפרו מאלכסנדרוס מוקדון שהלך לאפריקא ובא אל תוך היכל מלך הודו ורצה לראות האיך ישפוט שם המלך את עם הארץ וירא והנה שני אנשים נצים צועקים אל המלך זה אומר את שדי מכרתי לאיש זה ומצא בם מטמון ומאן לקחתו לו ואני את הכל מכרתי לו וז"א לא חפצתי לקחתה כי שדה קניתי ולא מטמון אז שאל המלך לאחד היש לך בן ויאמר הן ואל השני היש לך בת ויאמר הן הזדווגו הבן והבת ויקחו את המטמון ויהי כשמוע אלכסנדרוס את משפט המלך צחק אמר לו מלך הודו למה אתה מצחק א"ל אם היה דין זה בא לפני בארצי כקונה כמוכר הייתי הורג ולוקח המטמון לאוצר המלך א"ל האם גדל דשא בארצכם א"ל הן א"ל אינו בזכותכם כ"א בזכות הבהמה. ועל זה ארז"ל הה"ד אדם ובהמה תושיע ה' אדם בזכות בהמה תושיע ה' הנה מדבריהם כי כאשר אין משפט בזכות בהמה יושיע ה' שימטיר על הארץ להוציא דשא לבהמה ואגבה תבואה לבני אדם וזה אפשר כיון הכתוב מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת כדי להוציא אגבן לחם מן הארץ. ונבא אל הענין אמר אם עשק רש וכו' הוא קלקול דין אל תתמה כו' כי ה' בעל הרחמים שומר כמדובר וגם מצורף לזה כי ויתרון ארץ בכל היא והוא כי הנה ארז"ל אפי' יתושים ופרעושים המיותרים בארץ בכלל בריאתו של עולם הן ועד"ז יאמר על הבהמות שגם הם מיותרות בארץ בערך מין האנושי בכלל וירא אלהים את כל אשר עשה וכו' וזהו בכל היא באופן שגם הם חשובים לפניו יתברך וע"כ מלך העושק רש ובלתי עושה משפט בשביל שדה הצומח לבהמה הוא נעדר מבני מלכותי שאם לא כן היה לוקה ימתבטל מלכותו ולא יעבד וזהו ויתרון וכו' ובו מלך לשדה נעבד:
אמר ראה גרעון עושק רש האמור וגרעון המלך הבלתי עושה משפט לעשוקים שהוא להחניף ראשי המונו כי הלא אוהב כסף הוא העושק מאהבת כסף הלא לא ישבע כסף כי אין הכסף משביעו כי לא יאכל מהכסף והמלך האוהב בהמון לא תבואה היא ההמון שמחני' לאכול ממנה ואם יחסר לו תבואה לאכול מה יסכון לו כספו והמונו והוא כי העדר משפט מרעיב הארץ כמ"ד ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ הפך ענין צדק צדק תרדוף למען תחיה. או שעור הכתוב ראו נא יתרון הב"ח עליכם כי הנה אוהב כסף לעשוק יחסר לחמו וכן אוהב בהמון לא תבואה לו כאשר ע"י הב"ח תהיה תבואה וישבע גם האדם כי אדם בזכות בהמה תושיע ה'. ברבות הטובה וכו' הנה אומר שברבות הטובה רבו אוכליה יראה דבר משולל חכמה ועוד אומר ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו הלא גם יאכל ממנה ועוד איך יתקשה אומר מתוקה שנת העובד וגם הוא דבר תפל מבלי מלח כי מה בצע בהודעה זו ואומר והשבע לעשיר היה ראוי לומר והעושר אך השבע יביא לו שינה ועוד אומר עושר שמור וכו' אצל מי הוא שמור והל"ל יש עושר לבעליו לרעתו ועוד שאם הוא כמו שאמרו ז"ל על קרח והמן איך יאמר שאבד העושר כי הלא גם בעליו אבד ועוד מה היא רעתו אם הוליד בן שהוא טוב מהממון וגם באומר חולה מה היא חוליה ואומר ואין בידו מאומה שהוא מיותר אחר אומרו שאבד העושר וגם הל"ל ואין לו מאומה מה כיון באומרו בידו ועוד אומר כאשר יצא מבטן אמו וכי האם אשר לא אבד עושרו לא ילך ערום כאשר יצא מבטן אמו ומה ענין אומר שיולך בידו כי גם המת בעשרו לא יוליך בידו וגם שהרי נאמר ואין בידו מאומה ועוד אומר וגם זו רעה חולה כל עומת שבא וכו' כי הלא זה הדבור האמור בקודם ועוד אומר ומה יתרון לו שיעמול לרוח היל"ל ומה יתרון לו בעמלו כי מי יעמול אל הרוח וגם אומרו גם כל ימיו וכו' משולל הבנה וקשר אל הקודם ועוד אומר הנה אשר ראיתי אני וכו' נראה חלילה כי עצה רעה קמ"ל שטוב לאכול ולשתות ולא עוד אלא שאומר בסוף כי הוא חלקו והוא שלא כדת משה וישראל. אמנם אחשבה כי בא שלמה בחכמתו להביאנו על האמת על דרוש אושר האדם אחר מותו ומה כשרון לגוף אשר יגע וטרח כל ימי שנותיו בעבודת ה' ובאחרונה יסע תחתיו יוצע רמה ומכסהו תולעה הנה בעל העקרים מאמר ד' פכ"ט הביא ד' דעות אשר השנים מהם הם שלא להזכיר אלא השנים האחרונים הטובים מהם א' כי אין עיקר השכר רק לנפש בלבד ואין לגוף במותו כלום זולתי שיחיו המתים ויהנה ואחר כן ימותו ויאבד החומר לגמרי ויהיה כל ההשארות והאושר יהיה לנפש לבדה והב' כי גם שבמותו לא יהנה הלא בתחית המתים יחיה עם הנפש יחד חיי עולם. ע"כ כלל דברים כי גם לדרך האחרון אין הנאה לגויה עד התחיה אמנם עלינו לשבח לאדון הכל אשר צוה לנו בל נסור ימין ושמאל מאשר יגידו לנו חכמינו ז"ל והלא הם יורוני כי יש ויש גם לחומר הצדיק טובה כפולה ומוכפלת לכל צדיק לפי צדקתו והנה נוסף על הדרך האחרון של בעל העיקרים שהוא כי כל טוב החומר היא אחר התחיה בלבד יש בדברי רז"ל עוד ענין אחד כי בעוד הנפש בגוף טרם יגוע הצדיק מראין לו מתן שכרו וזהו ותשחק ליום אחרון כאשר הראו לר' אבהו י"ג נהרין והנה היה אפשר לומר כי זה הוא הטוב הראשון אשר לגוף שנהנה טרם סלוקו שהגוף והנפש נהנים ושמחים באושר העתיד והוא תקוה לחומר אחר התחיה אך בנתים יפסק טוב והנאת החומר ע"כ בא שלמה מווכח ודוחה סברא זו באו' ברבות הטובה וכו' והוא בהזכיר ראשונה מאמר ש"ט על פסוק כחסדך זכור לי אתה משל למלך שעשה סעודה גדולה מאד ושלח להביא קרואיו ואמר אל תביאו אלא אנשים גדולים מאד ובאו ולא הביאו כלום אמר המלך היכן הקרואים אמרו לו אם תרצה שלא תאבד סעודתך הגדולה אל תבק' גדולים מאד כ"א בינונים כך אמר דוד לפני הקב"ה הנה רב טובך אשר צפנת לצדיקים ואם תבקש שלמים מאד מה תעשה מטובך הרב כי תאבד אך כחסדך זכור לי אתה ודומה לי בינוני למען טובך הרב בל יאבד. נבא אל הענין אמרו הנה גם הנפש לא היתה זוכה כי אם שברבות הטובה רבו אוכליה שסבת הרבוי לבל יאבד הוא שרבו אוכליה שאל"כ לא היה רק לשלמים מאד אך בזה נמצא תקון לבינוני השלמות אך לגוף שהוא בעל הכל ושיגע וטרח מה כשרון לבעלים כ"א ראות עיניו שמראין לו טרם ימות ואחרי מותו אין כל מאומה בידו לזה השיב ואמר מתוקה שנת וכו' הוא ענין מז"ל בב"ר על וימת אברהם זקן ושבע וז"ל כתיב הוד וכו' ותשחק ליום אחרון כל מתן שכרם של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבא ומראה להם הקב"ה עד שהם בעה"ז מתן שכרם שהוא עתיד ליתן להם לע"ל ונפשם שבעה והם ישנים משל לסעודה שעשה אותה המלך וזימן את האורחים והראה להם מה שהם אוכלים ושותין ושבעה נפשם וישנו להם כך הקב"ה מראה להם לצדיקים עד שהן בעה"ז מתן שכרם מה שהוא עתיד ליתן להם לע"ל והם ישנים שנאמר כי עתה שכבתי ואשקוט וכו' ע"כ כמבואר אצלינו במקומו כי הנה צרת המות מגעת לנפש ולגוף הנפש תצטער על מה שלא תסגל עוד מצות לשבוע מטוב העה"ב והחומר על מה שיפסד בקבר ולא יערב לו מכל אשר טרח ע"כ להפיר דעת שניהם מראה להם בעוד שהנפש בגוף מתן שכרם ועי"כ נפשם שבעה מאשר היתה מצטערת על כי מעט היה שכרה ודואגת על מה שלא תסגל עוד עתה בראותה כל הטוב שמראין לה היא שבעה כי רב טובה בעיניה וכעובדא דרבי אבהו שמביא מיד בעל המאמר שהראו לו י"ג נהרין דאפרסמון ואמר כל הני לאבוה וכו' הנה כי שבעה נפשו וגם הגוף באותו הערבות שמקבל ע"י מה שמתגלה לנפש עודנה מחוברת בו גם הוא מקבל בצד מה כי כאשר הנפש לא תתר קן מאשר נהנית בראי' ההיא כי הוא ע"י תוספות ויתרון שניתן לה לראות כמאמר ספר הזוהר על פסוק תוסף רוחם יגיעון כן גם הגוף שנהנה בחברתה לא יתרוקן מאותו השפע והוא כי כח מה מהנפש תשאר בו כאשר יקרה לאיש הישן שעם שנפשו עולה לא יתרוקן גופו ממנה לגמרי כן בסילוק הצדיק וע"כ יקראו ישיני עפר כי לא מתים לגמרי המה וזה ענין המאמר באומרו והם ישנים ולא עוד אלא שהיא שינה בערבות ולא העדר מות בלבד וזהו מה שנשא המשל למלך שזימן אורחים וכו' שעריבות הסעודה היה מה שישנו להם וזה יאמר שלמה בחכמתו אל תתמה על כי בעל כל אושר המצות הוא הגוף אשר פעל ועשה אותם נפסד וכלה בקבר ומה בצע לו בראות עיניו שמראין לו קודם הסילוק אם מתרוקן הימנה עד התחיה כי לא כן הוא כי אם מתוקה שנת העובד הוא הגוף שעבד וטרח במצות כי עריבות יש לו ומשתעשע הוא בשנתו נמצאו לו ב' טובות אחת שאינו נפסד כ"א כישן וכענין ר"א ב"ר שמעון ודרבי אחאי ב"ר יאשיה עוד שנית שאינו ישן בלבד כ"א מתענג בינו לבינו כי ערבה שנתי וש"ת הלא זה יהיה למי שאושרו גדל מאד כאבות ומשה ואהרן ושמואל ודומיהם שרבוי אושרם מאכיל הנאה כ"כ גדולה במה שמראין לו שימתק שנתו אך לא ליתר צדיקים לז"א אם מעט ואם הרבה יאכל כי בין יהיה רב או מעט מה שיאכל ויהנה והוא מה שכתבנו ונפשם שבעה כי מה שמראים לנפש הוא לבל ימעט אושרו בעיניו ויצר לו ומראים לו כדי שישבע כי כל מה שיראה יש בו כדי לשבוע כי מה רב טובו אשר צפן וא"כ אחר שנפשו שבעה ודאי שהגוף יהיה ישן וזהו אם מעט ואם הרבה יאכל והוא כי המעט יהיה לו למרובה וישבע בו וש"ת איך אמרתי מתוקה שנת העובד שנראה כי הצדיק הוא כישן כי אינו משולל נפש אך משולל שום תנועה והלא אני האומר דובב שפתי ישנים כי מי שאומרים דבר תורה מפיו שפתותיו דובבות בקבר לז"א והשבע לעשיר וכו' לומר מה שאמרתי שהוא ישן הוא מי שיאכל ויהנה אך אחר האוכל אין משביעין אותו אח"כ אך העשיר בעל שמועות רבות שלימד וחוזרין ומאכילים אותו עוד עד השביעו בכל עת שמזכירין שמועותיו כי אז מהנים לו ומשפיעים עליו שפע אור מלמעלה אז אינו מניח לו לישן ושפתותיו דובבות בקבר ע"י מה שמפליגם לנפש מלמעלה כי גם חלק ממנו בו. או שעור הענין הוא אמרתי כי יש ב' הטבות שינה ומתיקות ועוד יש ג' לעשיר שיש לו שבע שמשביעין אותו ומזכירין שמועותיו שאין מניחין לו לישן כ"א שפתותיו דובבות ואחר הנחה זו אמר כמווכח הלא יש רעה חולה ראיתי וכו' כלומר רעה המתרגשת והיא חולה בלתי מעלה ארוכה ע"י הנחתך זו והוא כי יש עושה זכות מצוה מעין ענין עושר הנזכר בפסוק הקודם ושמור לו אצלו יתברך לרעת בעליו שהוא לנכות בעד רעה המעותד לו שהלמ"ד היא בעבור כלומר בשביל רעתו כענין סכנת מות שינצל ומנכין לו זכותו ההוא והטעם כענין אם היה עתיד להוליד בן מנכין לו הזכות למען יחיה ויזכה להוליד בן וזהו ואבד העושר ההוא בענין רע שנגזר עליו ינכו אותו ולמה עשו כן כדי שע"י שיחיה יוליד בן מש"כ אם היה מת בגזרתו והנה הרעה חולה היא כי הלא ישאר ואין בידו מידי כלומר בשלמא אם לא היה לגוף שום ערבות בקבר זולתי ראות עיניו בלבד אין לגוף בזה הפסד כלל אך אם הגוף אחר ראות עיניו בכלל שכרו הוא שיקנה שינה ועריבות רב בקבר למה יפסיד זה עתה כי הלא אם לא היו מנכין לו העושר והזכות ההוא והיה מת בגזרה ההיא היו עיני בשרו רואות העושר הצפון לו והיה מוליך בידו המתיקות והעריבות ההוא אך עתה שנכו אותן נשאר ריקן כי אין מראין לו דבר כי ימות אחר הולדת הולד ומאומה אין בידו כלומר בחומרו הוא היד כי אין לנפש יד ולא יתכן היות הוא יתברך מפסיד לחומר מהראוי לו כי גם שנאמר כי בזכיות שיעשה הבן יהנה גם הוא אחרי כן בצד מה למה יפסיד מעתה העריבות הודאי מעתה ועד עולם על הספק אם יזכה הבן אם לאו ומה גם כי גם כשיזכה לא יהנה כי אם לנפש והחומר הזה אבד טובו וזהו ומאומה אין בידו כי אפילו נאמר שאם יזכה הבן יגיע הנאה גם לחומר הלא עתה מפסיד הזדאי כי מאומה אין בידו לכן אגזור אומר כי אין לחומר שום דבר כלל כ"א כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא כי כל דבר ישוב אל איכותו כי הנפש לבדה שמקורה מלמעלה היא העולה אך הגוף כאשר יצא וכו' מאומה לא ישא בעמלו שיוליך בידו כלומר בידו החומרית כי אין לחומר שכר מכח הקושיא היא הרעה חולה הנזכר ע"כ שב שלמה בחכמתו לקיים הנחתו אשר אמר כי החומר יהנה בכל האמור בפסוק מתוקה וכו' ועל הקושי' הנזכר אמר גם וזו רעה חולה כלומר אתה גזרת אומר כי אין לחומר כלום על ידי הקושיא הנזכר כאמור כי למה יפסיד החומר בענין רע הנזכר אם היה עתיד לו ליהנות וע"כ תגזור שלא היה עתיד לו דבר והלא לא תראה כי גם זו היא רעה חולה שלא יתעלה ארוכתך בסברתך שאמרת שהיא באמרך שכל עומת שבא כן ילך כי הנפש שלמעלה תעלה מעלה מעלה וחומר ישוב אל עפרו ערום כאשר בא והלא יש לך רעה חולה לפי דעתך זו כי הלא מה יתרון לחומר שיעמול לרוח הוא רוחו ונשמתו כי למה יעמול ולא לו ולא עוד אלא שיקרא יסבול יסורין החומר בעה"ז וכל ימיו בחשך יאכל שמחשך היסורין יאכל פתו או כפשוטו שכל ימיו היה החומר מסגף עצמו בתעניות לא יאכל כ"א בלילה וז"א כל ימיו בחושך בלבד יאכל הוא הלילה כי לחשך קרא לילה ואם חלה ע"י כן הוא מרגיש ולא הנפש וז"א וחליו ואחר כך וקצף כי יהיה שכרו הקצף שהוא ילך בלי הנאה תחתיו יצע רמה ומכסהו תולעה והנפש תשמח בה ע"כ אמר מסקנא דמילתא כי הנה אשר ראיתי אני טוב הוא שלא יצטער האדם על אבדן חומרו כי יאכל וישתה וישמח אך לא ישליך נפשי אחרי גוו כ"א יעשה באופן שיראה בגוף ונפש טובה בעמלו היא הטובה העתידה לו בשביל עמלו שעמל בתורה ומצות שהוא בעת הסילוק והטובה היא מספר ימי חייו והוא מאמרם ז"ל מספר הזוהר על ויקרבו ימי ישראל שהימים עצמם שעמל בהם בתורה ומצות קנו קדושה ונעשו חיים וקיימים והן הם המתראים באור מתן השכר בעת למות להעיד ולהראות וזהו ולראות טובה בעמלו שתהיה הטובה בספר ימי חייו שכנס יקראו כי הוא חלקו כלומר כי אשר יהיה בסילוקו כנזכר הוא חלקו המתוקן לו לעה"ב שמראין לו מעתה וכיון באומר זה לומר אל תצטער על צער הגוף שנשאר משולל הנאה במותו על כל עמלו כי אם אכול ושמח וראה הטובה וכו' כי אין מה שתראה חלק הנפש לבדה כ"א שהוא חלקה ולא חלקו של נפש בלבד כ"א חלקו של כללות האדם שכולל הכל:
הנה במדרש אחר המאמר שהזכרנו מביא כד דמך רבי אבהו שהראו לו י"ג נהרין דאפרסמון ואמר כל הני לאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי כו' והנה יקשה איך היה עולה על רוחו חלילה כי לריק יגע והנה אפשר כי על שהיו לו עושר ונכסים וכבוד כמפורש בגמרא והיה ירא פן נכו לו זכיותיו והיה הולך לריק טובות העה"ז הנקרא ריק הלך כל יגיע אכן משפטי את ה' בעל הרחמים. או יאמר כי לא על אושר הנפש היה עולה בדעתו שלריק יגע אך הוא מעין ענין המאמר הקודם שע"י מה שמראה לו נפשם שבעה והם ישינים כי החומר יערב וישן ע"י מה שמראין לו שיש גם אושר לחומר והביא מאמר רבי אבהו שהראו לו י"ג נהרין וכו' והוא שהיה אפשר לומר כי אשר יהיו לו עושר ונכסים ויתענג בעה"ז החומרי כי זה יהיה חלקו של החומר מעין איכותו ושכרו הרוחני של מצותיו לנפש לבדה בעה"ב ע"כ הביא מאמר רבי אבהו שבראותו בגוף ונפש האושר ההוא הוציא כי זה הוא מעין הראוי לגוף ונפש לעתיד לבא ואמר כל הני לאבהו כלומר הנקרא אבהו שהוא בגוף ונפש ואני אמרתי לריק יגעתי הוא על חומר היגע ומכלה כחו מש"כ הנפש שיהיה מנוכה בריק טוב העה"ז שכר הגוף וזה יהיה ענין הכתוב אחרי אומרו שיש אושר גם לגוף אמר אין צריך לומר לגוף שלא נהנה בעה"ז כ"א גם האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול והתענג ממנו הפך בעלי הון המצמצמים עצמם וגם לשאת את חלקו בעה"ב ולשמוח בעמלו שהיא בעת הסילוק שא' היא השמחה כמאמרם ז"ל שזהו ותשחק ליום אחרון אל תאמרו כי ניכה טוב החומר בזה כי הנה זו מתת אלהים הוא בתורת מתנה ולא בנכוי השכר וטעם שאייחס אותם למתת ולא לנכוי פירושו הוא כי לא הרבה יזכיר האדם בעשרו הנזכר ימי חייו האמתיים של עילם הבא לעשות כי הלא האלהי' דיין הוא ורוגז הוא מענה פיו בשמחת לבו בעשרו כי נתגאה כי עשיר יענה עזות וע"כ מי שעם כל זה מכשיר מעשיו יאות לו לא ינוכה לו אושרו בעשרו. או יאמר גם כל האדם וכו' נמשך אחר פסוק הקודם שאמר כי טוב לגבר לאכול ולשתות ולראית טובה היא טובת מתן שכרו בעת סילוקו שהוא לשמוח בעה"ז ולקנות חיי העה"ב בשמחה אמר עתה אל תאמר בלבבך כי טוב היה לשלמות האדם יעשירנו הוא יתברך למען יאכל וישתה ויעבוד את ה' בשמחה מש"כ בחוסר ממון כי הלא נהפוך הוא כי הלא העושר יהולל אדם עד יבעט ויאבד כי הלא גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו שהוא הנאת העה"ז ולשאת את חלקו לעה"ב ע"י צדקה וג"ח ולשמוח בעמלו בסילוקו על מתן שכרן שמראין לו זה אינה כדבר טבעי' שע"י ממון תקנה ע"ה כי הנה מתת אלהים היא שהעושר לא יאבדנו שירים לבבו ויבעט כי הלא לא הרבה יזכה האדם בעשרו ימי חייו כי קצובים ימיו וקרובה מיתתו להכשיר מעשיו כי העושר ישכיחנה ממנו ומה שהוא מתת האלהים הוא כי האלהים מענה ועוזר בשמחת לבו של האדם ההוא בל תאבד שמחת לבו בעושר ולא כל אדם זוכה לזה והוא מאמרנו במקומות רבים כי קשה לאדם נסיון העושר מנסיון העוני:
